האדם המערבי עושה היום הרבה מבחנים, אם הוא רוצה לעמוד בקצב החיים המודרני: בגרויות, פסיכומטרי, תואר ראשוני, שני, מבחני מיון לעבודה, השתלמויות למינהם וכו'. הוא עובר "אימונים" מרצון לפני כל המבחנים האלו, והוא לא מוצא בזה שום דבר פסול, אולם לגבי אימון לזוגיות – נוצר אצלו אנטגוניזם. מדוע זה?
זה קורה, כי במבחנים האלו לא בוחנים את הווייתו, ולכן איננו מרגיש מאוים. כשהוא נדרש לעמוד בהם, הוא חושב עליהם כמו עסקה: "אני אתאמן כמה שהם רוצים, העיקר שתהיה לי פרנסה". ומה הוא יעשה עם הכסף? הוא יבזבז בסופו של דבר על: בגדים, חדר כושר, חומרי טיפוח, בית יפה, תכשיטים. אם נשים לב, נראה שהמשותף בין כל האחרונים הוא: התעסקות בבני המין השני, כי בשביל זה הוא חי, ואילו העבודה, היא רק האמצעי.
לכן, כאשר הביטוי "אימון לזוגיות" עולה, האדם מגיב שלילית – כי זה מזכיר לו את את אותם המבחנים, אותם האמצעים שתמורתם הוא מוכר את זמנו (את חייו). ההקבלה הזו מבזה את המעמד של "אהבה" וגם את עצמו, כאחד שצריך להשתפר בדבר הכי מרכזי בחייו, ואם הוא צריך להשתפר באהבה – מה הוא עצמו שווה בתחום זה? כי אם הוא לא טוב בזה, אז מה יועילו כל האמצעים?
התשובה היא: פסילת אימון, זו ראיה לא נכונה של המציאות. המציאות אומרת שאהבה מתרחשת בגלל התאמה מקרית של צרכים רגשיים בין שני אנשים, ולא רק זה, אלא כמו שהעבודה היא מקור לאמצעים שיעזרו לך בחיים, כך גם אהבה היא מקור לאמצעים למשהו אחר, אולם אי אפשר להגיע לאותו משהו אחר, עד שלא זוכים בחוויית האהבה - בדיוק כמו שאי אפשר לחיות ברווחה כלכלית עד שלא רוכשים ידע במקצוע נדרש, כך גם לא מגיעים ללדרגת התפתחות גבוהה כאדם, עד שלא עד שלא מכירים את עצמך לעומק על מנת למצוא, למשוך ולשמור על הבן הזוג המתאים.
אחרון, אי אפשר להכיר את עצמך לבד, כמו שאי אפשר לראות את עצמך בלי מראה. לא מראה כזו שאתה בוחר בה לראות מה שאתה רוצה, אלא מראה שאומרת לך מיד איך אתה נראה, ומה אתה צריך לשפר. למראה הזו קוראים אימון. אימון לזוגיות.
